גמרא
פירוש
מַאי לָאו כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
מאי לאו [האם לא] מדובר פה ברשות הרבים ממש? ומשמע מכאן שאף ברשות הרבים קונים כליו של לוקח, שלא כפי שתירץ רב פפא לעיל! ודוחים: לא, הכוונה כאן אינה לרשות הרבים ממש, אלא לסימטא. ומקשים: כיצד יכול אתה לפרש כן? והא דומיא [והרי בדומה] לחצר שאינה של שניהם קתני [שנה] שאין למוכר ולקונה כלל רשות בה, ואילו סימטא — יש בה רשות לשניהם!
ומשיבים: מאי [מה פירוש] ״חצר שאינה של שניהם״ נמי [גם כן]? חצר השותפים, שלא דהאי [של זה] כולה ולא דהאי [של זה] כולה, אלא דתרוייהו [של שניהם] והריהי איפוא בדומה לסימטא.
א בעא מיניה [שאל אותו] רב ששת מרב הונא: כליו של לוקח המונחים ברשות מוכר, האם קנה לוקח משהוכנסו הדברים הנקנים לתוכם, או לא? אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה], שיש פתרון לשאלה זו ממה ששנינו לגבי גט, שהגירושים חלים כאשר מוסרו הבעל ליד אשתו, או לדבר הנחשב כידה, כגון חצרה. ואמרו: זרקו לה הבעל לאשתו את הגט לתוך חיקה או לתוך קלתה (הסל שלה) — הרי זו מגורשת, כיון שהיא קונה את הגט המצוי בתוך הסל שלה, אף על פי שהוא ברשות הבעל. ונמצא שכליו של לוקח ברשות מוכר — קנה.
אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: מאי טעמא פשטת ליה [מה טעם פתרת לו] לרב ששת את שאלתו ממה ששנינו במשנה ההיא, דמחו לה [שכבר היכו אותה] מאה עוכלי בעוכלא [מכות במשקולת]? שכבר דנו עליה חכמים, וסייגו אותה בכל כך הרבה סייגים, עד שאינה מתפרשת עוד כמשמעה.
ומביאים מה שנאמר עליה, אמר רב יהודה אמר שמואל: ודין זה הוא רק כשהיתה קלתה תלויה בה, ולכן היא נחשבת כמונחת עליה או בידה, וריש לקיש אמר: די בכך שהיתה קשורה ואף על פי שאינה תלויה בה אלא נגררת על הארץ. ורב אדא בר אהבה אמר: כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה, שאף שאינה תלויה עליה, כיון שהיא מונחת על גופה, בוודאי נקנה לה בה. רב משרשיא בריה [בנו] של ר׳ אמי אמר: כגון שהיה בעלה מוכר קלתות, ולכן אינו מקפיד על קלתות שנמצאות בחצירו, והרי זה כאילו נתן לה את מקום הקלת שיהא שלה.
ר׳ יוחנן אמר: בכלל, מקום חיקה, כלומר, מקום שבו היא עומדת או יושבת, קנוי לה לאשה, וכן מקום קלתה קנוי לה לאשה. ועל כך אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יוחנן? לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה, כיון שהיא זקוקה להם ואינם תופסים מקום מרובה. ומכל מקום ברור שאין ללמוד מהלכה זו הלכה כללית לגבי כליו של קונה ברשות מוכר. ואם כן אין מקום להביא הוכחה מהלכה זו.
אלא פשוט לה מהא [פתור א ותה שאלה ששאל רב ששת מזו], ששנינו בברייתא שהבאנו: ברשות מוכר — לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו; מאי לאו [האם לא] מדובר פה בכליו של לוקח? ומכאן משמע שכליו של לוקח ברשות מוכר אינם קונים! ודוחים: לא, מכאן אין פתרון משום שמדובר פה בכליו של מוכר, ולכן צריך הקונה להגביהם או למושכם.
ומקשים: ומדרישא [ומתוך שראשה, תחילתה] של המשנה מתפרש שמדובר בו בכליו של מוכר, סיפא נמי [בסופה גם כן] מדובר בכליו של מוכר, ואולם אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא], ששנינו בה: אם היה זה ברשות לוקח, כיון שקיבל עליו המוכר למכור — קנה הלוקח; ואי [ואם] מדובר, כמו בדין הראשון, בכליו של המוכר, אמאי [מדוע] קנה הלוקח? ומתרצים: סיפא אתאן [בסוף המשנה באים אנו] למקרה אחר, בו הכלים הם כליו של לוקח.
ותוהים: ומאי פסקא [ומה הפסק]? כלומר, מהיכן באה פסיקה וחיתוך זה? ומשיבים: יש טעם בדבר, שכן סתמא דמילתא [סתמו של דבר], בי [בבית] המוכר מאני [הכלים] של המוכר שכיחי [מצויים], בי [בבית] הלוקח מאני [הכלים] של הלוקח שכיחי [מצויים]. ובסיכום — אין להביא מכאן ראיה לצד זה או אחר.
אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה, ממה ששנינו: משך הקונה חמריו (מוליכי חמוריו) של המוכר וחמורים עמוסים אחריהם, וכן אם משך פועליו שהיו עמוסים בדברים שרצונו לקנות, והכניסן לתוך ביתו, בין אם פסק (קצב מחיר) עד שלא (טרם) מדד את הסחורה, ובין אם מדד עד שלא פסק — כל עוד המיטלטלים על גבי הפועלים או החמורים, הרי שניהן, בין הקונה ובין המוכר, יכולין לחזור בהן.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush